"משנכנס אדר מרבין בשמחה" היו שרים במסדרונות בית הספר שלי, ברעש וריקודים ונסיון לעשות שמח. אבל הרבה פעמים משנכנס אדר דווקא מתחשק לנו, לפעמים, לבכות. נדמה שלא מעט אנשים חווים את הימים האלו ככה, כאילו נכנסנו בשער בלתי נראה של תקופה כבדה יותר, ויש דכדוך שמגיע לפעמים ללא סיבה מוצדקת וברורה.
זה קצת מפתיע, כי עברנו את הקור ו"דכאון החורף", ומה פתאום מגיעה עצבות?
לא פעם חשבתי, כי כל הקריאה הזו להרבות בשמחה באדר, באה כדי לחפות על מלנכוליה וכי במהותו, אולי חודש אדר איננו חודש כל כך קל ופורימי. אולי בעצם, מתחת לכל מעטפת החג השמח, מסתתרים להם ימים כבדים למדי, ומה היה קורה בם אילולי היינו כל כך מתאמצים לשמוח.
השאלה, אבל, היא למה בכלל יש קושי.
לי נראה, שזה מחול הפרידה של הימים הקצרים, של החושך. כמו שלהבת נר שלפני סיום מתגברת, כך כאשר משהו נגמר, לפעמים ברגע האחרון הוא דווקא מחזק אחיזה.
אנחנו הולכים בימים אלו ומתקרבים ליום השוויון: שעות האור מתארכות במהירות, ובעוד שבועות ספורים יגיעו ימים בהם כבר האור מרובה על החושך.
יכול להיות שזו הסיבה: כבר יש באוויר את התחושה של טרום-אביב, החושך תכף מפנה את מקומו לחצי השנה המוארת, ואז בימים אחרונים לפני שינוי מתגברת לרגע אחיזתו של הקור, ומכבידה יותר מהאפקט האמיתי שלה.
כאילו שיש משהו שכבר רוצה לפרוץ, רוצה להבשיל, רוצה לרוץ החוצה – אבל זה עוד לא הזמן. והפער בין האור שרוצה בר לבקוע לבין המציאות שעדיין לא הגיעה לשם הוא שיוצר תסכול.
השם של חודש אדר, או "אדרוּ" במקורו הבבלי, מבטא יפה את הרעיון: "אדרוּ", אומרת ד"ר תמר עילם גינדין, מגיע מהמילה האכדית iddaru, שמשמעותה גורן. כלומר, החודש קרוי על שם המקום בו דשים את התבואה שנקצרה, כנראה משום שבתקופה זו היו יוצאים להכין את הגרנות.
אבל רגע. מי שגר במרחב הים תיכוני מכיר את סדר העונות: חיטה קוצרים בחג שבועות, ועד שמייבשים ומביאים לגורן זה כבר אמצע הקיץ. שעורה באמת קוצרים קודם, מייד אחרי פסח, אבל גם פסח עדיין רחוק. אז מה פתאום "חודש הגורן" עכשיו דווקא? עכשיו כשהחיטה עוד ירוקה ואפילו הגרעינים עוד לא גדלו, קצת מוקדם בשביל לדבר על דַיִש, לא?
אלא שמי שנתן לאדרוּ את שמו, ראה כנראה את מה שמעבר לחיטה. הנפש, אמרנו, כבר רואה את האור שבקצה מנהרת השנה וממש כאילו "רצה" לקראתו. ההבשלה עוד לא שם, אבל היא תגיע מיד. כך גם החיטה: כשיורדים בעונה הזאת לשדות, השיבולים עדיין ירוקות והקציר רחוק – אבל אפשר כבר להרגיש שהוא סוף סוף יבוא.
בעצם, אפשר לומר שיש תהליך ארוך, תחילתו בלב החורף, המשכו בפסח ובעומר, וסופו באור הגדול של שבועות.
אדר, אם כך, הוא כמו גרעין הכנה לחצי המואר של השנה, וברובד הפיזי – הוא החודש בו מכינים את הגרנות. למרות שבפועל אין אפילו גרגיר תבואה אחד שכבר הבשיל, התרבות שלנו מבקשת מאתנו שנרים את המבט ונצפה למרחוק.