כל מי שילדותו עברה עליו בגן ילדים בישראל, מכיר בוודאי את הקישור האוטומטי בראשנו בין פריסת חודש שבט לבין השיר "השקדיה פורחת".
למי שמטייל בעונה זו בהרי הארץ נדמה כי כל כולה עצי שקד. בכל אתר או חורבה בו היה פעם כפר, כגון ליפתא או סטף, צומחות שקדיות לאינספור, "שמלת כלה" לבנה כמו מכסה את ההר.
אבל איך זה שישנן כל כך הרבה שקדיות?
נכון שהשקד הוא עץ מקומי וגדל בר בהרים, אך ריכוזו הגדול במקומות בהם היה ישוב חקלאי, כפר ערבי בדרך כלל, רומז כי השקד ניטע שם במיוחד. יתכן ששימש למאכל, אולי לנוי או למוצרים נלווים. אך... כמה עצי שקד צריכה משפחה אחת? טיול בין חורבות כפרים אלו מעלה מספר רב יותר של שקדיות משהיתה יכולה אוכלוסיית כפר שלם לאכול או לייצא. מה שמחזיר אותנו שוב אל אותה שאלה – אז מדוע יש כל כך הרבה מהן?
מחברתי חגית זהרה מימון, שמעתי פעם את התשובה לכך. לא עצי שקד גידלו בכפרים, אלא מגוון רחב בהרבה של עצי פרי: אגס, אפרסק, שזיף.. כל משפחת הפירות הנשירים. אלא שעצים אלו נחשבים חלשים וחשופים לפגיעת מזיקים. כדי להתגבר על בעיה זו משתמשים עד היום בפתרון אותו יישמו גם בני הכפר: הרכבה. עץ "חלש" אך בעל פרי טעים מורכב על גבי גזע של עץ מקומי, בלאדי, חזק ועמיד למזיקים. לא נכנס במסגרת זו לבעיית הכלאיים (חיבור בין עצים ממין שונה), רק נסביר כיצד הדבר נעשה: נוטעים בוסתן מלא בשתילים צעירים של שקד, הוא העץ המקומי אשר ישמש כַּנָה, מלשון משענת. עם גדילתו, גזומים את כל הענפים ה"שקדיים" ומחברים במקומם ענפים של עץ הפרי הרצוי, שזיף או אפרסק למשל. זהו הרוֹכֵב.
לכאורה חיבור מושלם, עץ המקבל גם את כוח העמידות וגם את מתיקות הפרי. אלא... שמסתבר כי בוסתן כזה דורש לא מעט השקעה: עץ המקור, הכָּנַה, שואף שוב ושוב להוציא מתוכו גם את ענפיו "שלו", ענפי שקד, ועל החקלאי מוטל ללא הרף לעבור ולגזום ענפים סוררים אלו. אם יתמהמה – מיד יחזור העץ לטבעו הראשוני.
פתחנו בשאלה מדוע רבות השקדיות בין שרידי כפרים אלו.
התשובה היא כי בעת שנעזבו הכפרים במלחמת העצמאות ונותרו ללא יושב – נעזבו גם אותם בוסתנים. בהעדר יד מכוונת, החלו עצי השקד חוזרים למקורם: פרעו מעליהם את ההרכבה הכפויה, וחזרו להצמיח ענפי שקד מקוריים. שוב לא היה מי שיגזום ויטפח את העץ ה"רוכב", והבוסתן שהיה בעבר עמוס מגוון עצי פרי, הפך מטע של אינספור עצי שקד ש"חזרו הביתה": שבו למקורם הראשוני.
בט"ו בשבט הקרוב אם נטייל ונפגוש בשקדיות, נזכור כי הן מזמינות אותנו לא רק להנות מיופי וריח משכר, אלא גם, אם נרצה, להסתכל עמוק פנימה ולקבל מהן השראה לחזור למקור הראשוני שלנו. למה שהיינו, בתוך תוכנו, באמת רוצים ויכולים להיות.