הגשם שסוף סוף הגיע, הזכיר לי את סיפורו של חוני המעגל, "מוריד הגשם" המיתולוגי של התרבות העברית.
מספרים על חוני, שכמו אחרים בדורו (=המאה ראשונה לספירה) – היה מסוגל בכוח תפילתו לחולל נסים ולברוא מציאות חדשה.
היתה זו שנת בצורת קשה במיוחד, כשחודש אחר חודש חלפו ללא זכר לגשם. כשהגיע אמצע אדר, המקביל לחודש מרץ, ואף ענן לא נראה באופק – יצאו שליחי העם אל חוני ובפיהם בקשה: התפלל נא שירדו גשמים!
חוני לא היסס, מיד עמד והתפלל, אך גשם – אין.
משראה כי יש צורך בפעולה קיצונית יותר, יצא החוצה, צייר עיגול בחול שסביבו, והכריז: "ריבונו של עולם, איני זז מכאן עד שירד גשם!"
מעבר להכרזה עצמה, דבר נוסף מושך את תשומת הלב: כשקוראים את הסיפור במקור (מסכת תענית פרק ג), מסתבר, כי המילה "עיגול" כלל לא מופיעה בו!
במקום זאת, כתוב כי חוני "עג עוגה". כלומר – הוא מצייר צורת מעגל, הנקרא בעברית משנאית "עוגה" – מה שמסביר על הדרך מהיכן מגיע שמו של המאפה העגול. אך מדוע, אם כך, הוא נקרא "חוני המעגל", ולא, נניח, "חוני בעל העוגות"?
התשובה נעוצה במקצוע בו עסק חוני לפרנסתו:
חוני היה מעגל. אך לא כזה שמצייר עיגולים אלא בעל מקצוע שעובד עם כלי הנקרא מעגלה: זהו גליל אבן גדול שבעזרתו נהגו לשטח זפת על גגות הבתים לקראת החורף. לא מן הנמנע, שאדם שפרנסתו על זיפות והכנת גגות לימי מטר, היה ער במיוחד להעדרו של הגשם בשנה השחונה ההיא.
כדי לא להחזיק את הקוראים בנשימה עצורה, אסיים בכך שהגשם לבסוף ירד, הנדר פקע, וחוני היה משוחרר לצאת מן העיגול שצייר סביב עצמו.
בצילום: אוסף מעגלות שצילמתי בחצר מוזיאון "השומרוני הטוב".
בהמשך המייל: סיורי חג מולד מאירים ומרחיבי דעת (אם אתם רוצים לבוא אבל לא נכנסים לכנסיות – דברו איתי בפרטי)
וגם הסיור המקסים "אהבה ונשים ברחוב הנביאים", שחוזר לביקור אורח.
להתראות בקרוב!